פסק-דין בתיק ת"א 915-08

תביעה זו הוגשה על ידי התובע (" הבנק") נגד הנתבעת 1 (" מיכון") ונגד הנתבע 2 (" זינגר") לאכיפת חיובה של מיכון לפרוע את יתרת חובה לבנק ואת חיובו של זינגר כערב לחובה של מיכון. מלכתחילה נתבע גם בנו של זינגר, תומר (" תומר"), אולם בהסכמת הבנק ניתנה ביום 27.11.2008 החלטה הדוחה את התביעה נגדו.

בתביעה טוען הבנק שבמועדים שונים הוא העמיד למיכון אשראי, הן בחשבון חח"ד והן בחשבונות הלוואה, וכי סמוך לפני הגשת התביעה עמד סך כל התחייבויותיה של מיכון כלפי הבנק על סך של 2,634,899 ש"ח, כשסכום זה כולל ריבית שחושבה עד יום 30.06.2008. הבנק מוסיף וטוען כי זינגר ערב לחובותיה של מיכון כלפיו ולכן יש לחייבו במלוא סכום התביעה. טענה אחרת של הבנק, שיש לה חשיבות לענייננו, היא שבחודש אוגוסט 2007 חדלה מיכון מפעילותה העסקית וכל נכסיה (ובכלל זה ציוד, רשימת לקוחות ומוניטין) הועברו לחברה בשם מגה-טק - מיכון וציוד משרדי בע"מ (" מגה-טק"). הבנק טען כי על אף שהעברת הנכסים למגה-טק נוגדת את תנאי השעבוד השוטף שניתן על ידי מיכון לבנק הוא הסכים לכך, חלף התחייבות של מיכון ושל זינגר להמחות ולשעבד לו, במשכון מדרגה ראשונה, את זכויות מיכון לקבלת כספים ממגה-טק בסכום חודשי של 100,000 ש"ח. הבנק הוסיף וטען שמגה-טק, מצידה, מכרה את פעילותה לחברה שלישית, צילומעתיק בע"מ (" צילומעתיק"), אשר אינה מכירה בהתחייבויות מיכון, זינגר או מגה-טק כלפי הבנק. על רקע זה טוען הבנק כי הפרת תנאי השעבוד השוטף על ידי העברת כל נכסי מיכון למגה-טק, מקימה לו את הזכות לדרוש ממיכון את פירעון כל הסכומים שהיא חייבת ומזינגר את מילוי חיובו כערב כלפי הבנק לחיוביה של מיכון.

עיקר טענת הנתבעים היא, שהבנק הוא זה שהביא לקריסתה של מיכון. לטענתם, הבנק הכשיל עסקה שבגדרה התכוון זינגר למכור את חלקו בחברת גליקום שיווק בע"מ (" גליקום") לבעל המניות האחר באותה חברה, מתוך כוונה להזרים למיכון את התמורה שתתקבל מן המכירה ועל ידי כך לשפר את מצבה העסקי.

לטענת הנתבעים, לאחר משא ומתן קשה וממושך בעניין מכירת מניות גליקום, וכאשר הגיעה העת להשלים את ההסכם ולהוציאו לפועל, הודיע הבנק שלא ישחרר את זינגר מערבותו האישית לחובות גליקום, אלא אם התמורה תועבר לחשבונה של מיכון בבנק. הנתבעים טענו עוד, כי בעקבות דרישתו הבלתי צפויה, ולטענתם גם הבלתי ראויה, של הבנק, זינגר נאלץ לנהל משא ומתן עם הבנק, וזאת על מנת שלא לסכל את ההסכם בעניין גליקום.

נטען שבסופו של דבר הסכים זינגר לתנאי שהעמיד הבנק, היינו להפקיד את התמורה הצפויה מעסקת גליקום בחשבונה של מיכון, וזאת חלף התחייבות של הבנק לפרוס את חובותיה של מיכון לתקופה ארוכה ובריבית נוחה. בהמשך נטען, כי הבנק לא עמד בהתחייבותו זו וחרף מאמצים שעשו הנתבעים, הוא לא ניאות להקל על תנאי האשראי של מיכון, דבר שהביא להגדלת חובה כלפי הבנק, בין השאר גם בשל חיובה בשיעורי ריבית עונשיים והפסקת מתן אשראי שוטף.

בנוסף נטען, שבשנת 2007 הפעיל הבנק לחץ על זינגר למכור את פעילותה של מיכון למשקיע אחר, א' מונטאג (" מונטאג"), ובעקבות יוזמה זו הוקמה מגה-טק אשר המניות בה הוחזקו, בחלקים שווים, על ידי מונטאג (באמצעות חברת ג'י.אר.אן.) ותומר. על יסוד עובדה זו טוענים הנתבעים שטענות הבנק בכתב התביעה, שלפיהן מכירת הפעילות למגה-טק לא הייתה על דעתו של הבנק, אינן מדויקות וכי למעשה הבנק הוא זה שיזם ועודד את עסקת מכירת הפעילות ממיכון למגה-טק.

הנתבעים מוסיפים וטוענים בהגנתם כי מאוחר יותר פרץ סכסוך בין תומר לבין מונטאג וג'י.אר.אן, אשר בעקבותיו נמכרו מניותיה של ג'י.אר.אן במגה-טק לצילומעתיק. על יסוד הנטען מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי הבנק נושא באחריות לקריסתה של מיכון וכי הוא הפר את חובת הנאמנות והזהירות שיש לו כלפי הנתבעים, כמו גם חובות המוטלות עליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981.

העדים והראיות

מטעמו של הבנק העידו הגב' ש' רזי (" רזי") ומר א' יופה (" יופה"), שעדויותיהם הראשיות נמסרו בתצהירים (בהתאמה, ת/2 ו-ת/1). בתצהירו כפר יופה בכל טענותיו של זינגר שייחסו לו ולבנק התנהלות בלתי ראויה, ובכלל זה הכשלת הסכם גליקום וגרימת קריסתה של מיכון. בין השאר הוא הפנה לסיכום פגישה שהתקיימה בחודש פברואר 2007 (נספח י"ט לתצהירו) המתעד הסכמה שהושגה בנוגע לפריסת חובה של מיכון והתנאים הצריכים להתמלא בקשר לכך.

בחקירתו הנגדית נשאל יופה אם נכון הדבר שזינגר גרם לכך שכל הכספים שהתקבלו מההסכם בעניין גליקום הועברו לחשבונה של מיכון, והוא השיב על כך בחיוב (עמוד 8 לפרוטוקול). הוא נשאל גם אם סכום הקרן של חובה של מיכון בבנק נוצר כולו לפני דצמבר 2005, אולם הוא נמנע מלהשיב לשאלה זו בנימוק שעליו לבדוק מסמכים הקשורים בכך ותשובה דומה הוא נתן לשאלה אם נכון הדבר שמיכון לא קבלה מהבנק אשראי נוסף מאז סוף שנת 2005 (שם). בתשובה לשאלה אחרת הוא אמר שגם אם הייתה מיכון מקבלת הלוואה לצורך פריסת חובה לבנק, לא היה הבדל משמעותי בסכומי הריבית שאותם היה עליה לשלם מדי רבעון (עמוד  11 לפרוטוקול), וכשנשאל מדוע לא נחתם הסכם פריסת חוב בסוף 2004 אלא רק בסוף 2007, הוא השיב כי אינו זוכר (עמוד 12 לפרוטוקול).

בתצהירה של רזי היא הצביעה על יתרות החובה של מיכון בחשבונות השונים שהיא ניהלה בבנק, ותיארה את השיג והשיח שהתקיים בין זינגר ונציגי מיכון לבין הבנק בניסיון להגיע להסכם ביחס לפריסת חובותיה של מיכון. בסעיף 28 של תצהירה היא ציינה כי בסופו של דבר נחתם, ביום 26.4.07, הסכם בין מיכון וזינגר מצד אחד לבין הבנק מצד שני, אשר הסדיר את סילוק חובה של מיכון לבנק וכלל הוראות שונות בנוגע ליתרת חוב, לפריסת התשלומים ולביטחונות שיינתנו לבנק בקשר לכך (נספח כ' לתצהירה) (" הסכם 2007"). רזי הוסיפה וטענה בחקירה שמיכון וזינגר לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי הסכם 2007, וכי ההסכם שלפיו נמכרה פעילותה של מיכון למגה-טק, אף שהוא מהווה הפרה של התחייבויות מיכון וזינגר כלפי הבנק, לא הביא את הבנק לנקוט בצעדים כלפי מיכון וזינגר שאותם הוא רשאי היה לנקוט, אלא שבסופו של דבר, על רקע הסכסוך בין תומר לג'י.אר.אן, בעלת המניות האחרת במגה-טק, ועל רקע העובדה שבניגוד להבטחתו של זינגר לא שולם לבנק סכום שאמור היה להיות מופקד בחשבונה של מיכון ולהקטין את יתרת חובה, נאלץ הבנק לנקוט בצעדים נגד מיכון ונגד זינגר.

בחקירתה הנגדית אישרה רזי שזינגר הודיע לה שהוסכם בינו לבין הבנק שהחוב ייפרס לעשר שנים, אלא שהיא הוסיפה שהדבר היה כפוף להסדר החוב ושזינגר ידע על כך (עמוד 17 לפרוטוקול). לרזי הוצגו גם שאלות רבות הנוגעות להתנהלות הבנק בקשר לחשבונה של מיכון בתקופה הקודמת להסכם 2007, ובעיקר לגבי שנת 2005, ומסיבות שאותן אבאר להלן איני רואה צורך לפרט בעניין זה מפני שאני סבור שאין לו רלוונטיות להכרעה בתביעה.

בחלק אחר של חקירתה הנגדית הוצגו לרזי שאלות בנוגע לכך שהבנק לא ביקש למנות כונס נכסים למיכון על מנת לאכוף את השעבוד השוטף והוא העדיף לנקוט בהליך זה. ההסבר שהיא נתנה לכך היה שלדעת הבנק, שהתבססה על מידע שהתקבל מזינגר, רכושה של מיכון ופעילותה הצטמצמו במידה כזו שהפכה את כדאיות הליך אכיפת השעבוד למסופקת (עמוד 25 לפרוטוקול), אולם היא לא הצביעה על סיבה ברורה לכך שהבנק העדיף את ההליך הנוכחי על פני הליך אכיפת השעבוד. בהמשך היא השיבה לשאלה שנשאלה ואמרה שבשעתו ניתן האשראי למיכון בהיקף שניתן על יסוד נתוני היקף פעילותה והביטחונות שהיא המציאה, והיא הוסיפה ואמרה שלדעתה הבנק עשה ככל שביכולתו לסייע למיכון ולזינגר, גם אם הדבר לא צלח בסופו של דבר (עמוד 26 לפרוטוקול).

תצהירו של זינגר (נ/1) מתאר את השתלשלות העניינים בקשר להסכם בעניין גליקום, ובעיקרו של דבר טוען זינגר כי הבנק הפר באופן שיטתי התחייבויות שנתן לזינגר ולמיכון בקשר עם פריסת חובותיה של האחרונה, וכפועל יוצא מהתנהלות זו חל גידול ניכר במצבת התחייבויותיה של מיכון כלפי הבנק, עד כדי כך שבחודש אפריל 2007 הגיעה מצבת החוב לסכום שמיכון לא יכלה לעמוד בו (סעיף 60 לתצהיר). על רקע זה טוען זינגר כי הבנק ניצל את מצוקתם של מיכון ושלו וגילה קשיות לב בעת שהתנהל המו"מ לקראת כריתתו של הסכם 2007, וכפועל יוצא מכך ההסכם הוא כזה שמיכון ממילא לא יכלה לעמוד בו.

בהמשך התצהיר טוען זינגר (בסעיף 82) שהפרת הסכם 2007 מצידה של מיכון היא פועל יוצא של הסכסוך בין מונטאג לבין תומר, שבעקבותיו חדלה ג'י.אר.אן להעביר תשלומים למיכון והאחרונה לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק.

בחקירתו הנגדית של זינגר הוא אישר שהסכם 2007 תקף מבחינתו, אולם הוסיף שבדיעבד הסתבר לו שהבנק פעל בחוסר תום לב וחתימתו על אותו הסכם הייתה מחוסר ברירה (עמוד 29 לפרוטוקול). הוא אישר עוד שלא פנה לבנק ולא ביקש לבטל את הסכם 2007.

דיון

בפתח הדברים ייאמר שהנתבעים לא חלקו על יתרת חובה של מיכון כלפי הבנק כפי שנטענה בכתב התביעה ובתצהירה של רזי, וממילא יש לקבוע כי יתרת חוב הנתבעת משקפת אל נכון את חובה של מיכון כלפי הבנק. בהתאם לכך, ככל שלא יופטר זינגר מחבותו כערב לחובה של מיכון, יתרת החוב משקפת גם את חובו שלו כלפי הבנק. עוד יש לקבוע כי לכאורה עמד הבנק בחובת הראיה המוטלת עליו כתובע בתביעה זו. מכאן גם נובע שעל מנת להתגונן בפני התביעה, על מיכון ועל זינגר להצביע על עילה אשר בעטיה ראוי לפטור אותם מחבותם כלפי הבנק, בין מן החבות כולה ובין מחלקה.

עוד ייאמר כי כל מסכת טענותיהם של הנתבעים וראיותיהם, בנוגע לתקופה שקדמה להסכם 2007, היא בלתי רלוונטית והנתבעים אינם יכולים להעלות טענות אלה או להסתמך עליהן באופן כלשהו. טעמו של הדבר הוא, שבין שאר ההוראות הכלולות בהסכם 2007 מצויה ההוראה של סעיף 10.ז. אשר זה לשונו: